הלכות לשון הרע, כלל ח', סעיף ח'

ההיתר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת קיים רק כשהוא רואה שאם יספר לאנשים כמה גדולה הרמאות במחלוקת, הם יבינו שבעלי המחלוקת לא צודקים, ולא יצטרפו למחלוקת, וכך המריבה תיפסק. אבל צריך שיתקיימו התנאים הבאים:

א. את הדברים שבגללם הוא קובע שהם בעלי מחלוקת – הוא צריך לדעת בעצמו, ולא לסמוך על מה ששמע מאחרים.

ב. הכוונה שלו צריכה להיות לתועלת, ולא מתוך שנאה.

ג. אם הוא יכול להרגיע את המריבה בדרך אחרת, בלי לדבר לשון הרע – למשל על ידי תוכחה – אסור לו לספר עליהם לשון הרע. אלא אם כן הוא חושש להעיר להם, כי אז בעלי המחלוקת יבינו שהוא לא איתם, ויכשילו את התוכנית שלו להפסיק את המריבה.

אבל צריך לחשוב טוב מאוד, ולא להחליט מהר איזה צד צודק במחלוקת – אלא לבדוק היטב, לפי התורה, מי צודק. ואם יש לו ספק – עדיף "שב ואל תעשה" (לא לעשות כלום), ולא לספר לשון הרע אפילו כדי להפסיק את המחלוקת.