חפץ חיים – הקדמה (1)

ברוך ה' אלוהי ישראל, שהבדיל אותנו מכל העמים, נתן לנו את התורה שלו והכניס אותנו לארץ הקודש, כדי שנזכה לקיים את כל המצוות שלו.

כל הכוונה שלו היא רק לטובתנו – שבזכות המצוות נהיה קדושים לו, כמו שכתוב: "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי והייתם קדושים לאלהיכם" (במדבר טו, מ). וכך נוכל לקבל את הטוב שלו ואת החסד הגדול שלו, בעולם הזה ובעולם הבא, כמו שכתוב: "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם וגו', לשמור את מצוות ה' ואת חוקותיו אשר אני מצוך היום לטוב לך" (דברים י, יב–יג).

ולא רק שנתן לנו את המתנה היקרה הזאת – הוא גם ציווה אותנו לא לעזוב אותה, כמו שכתוב: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב).

זה לא כמו אצל בני אדם: אם אדם נותן לחבר מתנה טובה, והחבר לא מתייחס אליה כמו שצריך, הוא מחכה שהחבר יזנח אותה כדי שיוכל לקחת אותה בחזרה. אבל הקב"ה לא כך. בכל דור ודור הוא העמיד לנו מי שיחזיר אותנו לדרך הטובה: בימי בית ראשון – נביאים. ובימי בית שני, כשירדנו בגלל העוונות שלנו מהקדושה הראשונה, וחסרו חמישה דברים שהיו בבית ראשון – עדיין, כל זמן שהיינו בארץ ישראל והיה לנו בית המקדש, יכולנו להשלים את כל חלקי הנפש שלנו. כי גם לנפש יש רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים רוחניים.

אבל בסוף, בימי בית שני, התגברו בינינו שנאת חינם ולשון הרע. בגלל העוון הזה חרב בית המקדש וגלינו מהארץ שלנו. ומאז ועד היום אנחנו מתפללים כל יום לקב"ה שיקרב אותנו, כמו שהבטיח לנו בתורה ובדברי הנביאים – והתפילה שלנו לא מתקבלת. כמו שאמרו חכמינו (ברכות לב ע"ב): "מיום שנחרב בית המקדש, חומה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים".

ובאמת, אין לנו טענות כלפיו חס ושלום, אלא רק כלפי עצמנו. מצדו אין שום מניעה, כמו שכתוב בישעיה: "הן לא קצרה יד ה' מהושיע ולא כבדה אוזנו משמוע כי אם עוונתיכם" וגו' (ישעיה נט, א–ב).

בגמרא (סנהדרין צח ע"א) מסופר שבימי רבי יהושע בן לוי ענו לו: "היום – אם בקולו תשמעו", המשיח יבוא. וזה למרות שעוד לא נגמר אז זמן הגלות שנקבע לישראל – אלף שנה, כמו "יום אחד" של הקב"ה, כמו שמובא בדברי חכמינו. ובכל זאת, כוח התשובה היה מבטל את הגזירה. ובטח בזמננו, כשכבר עברו שמונה מאות שנה מאז שאותו "יום" נגמר.

אם כך, הסיבה היא רק אצלנו: בגלל העוונות הרבים שלנו, אנחנו לא נותנים לו להשרות את השכינה שלו בתוכנו.