הלכות לשון הרע, כלל ז', סעיף ז'

עכשיו נתחיל להסביר את הדין של קבלת לשון הרע במקרים האלה: מאדם שנאמן עליו כמו שני עדים, ממי ש"מסיח לפי תומו" (מספר בתמימות, בלי כוונה מיוחדת), או כשיש "דברים הניכרים" – סימנים ברורים שהסיפור נכון.

איסור קבלת לשון הרע קיים גם אם שמע מאדם שנאמן עליו כמו שני עדים. ומה שכתבנו בכלל ד' סעיף ה' – שמותר לגלות בצנעה לרב שלו או לחבר הקרוב שלו, אם הוא מאמין לו כמו שני עדים – שם מדובר בדבר שאם האדם לא חזר בתשובה, מותר לספר בגנותו. למשל: מי שעבר בכוונה על עוון ידוע ומפורסם בישראל, ואין כבר איך לדון אותו לכף זכות.

אבל כאן מדובר בדבר שאפשר לדון אותו לכף זכות – למשל, שהוא לא ידע שזה אסור, או שאולי חטא בשגגה. במקרה כזה לא משנה שמי שסיפר לו נאמן עליו כמו שני עדים, כי גם אם הסיפור נכון – התורה חייבה לדון לכף זכות.