הלכות רכילות, כלל ט', הלכה יב

א. לא להגדיל את הסיפור או את העוול יותר ממה שהם באמת.

ב. להתכוון לעזור לקונה, ולא לשמוח בבושה של המוכר – גם אם הוא יודע כמעט בוודאות שהמוכר רימה את הקונה. בתנאי הזה נכלל עוד דבר: להעריך בעצמו שתצא תועלת ממה שהוא מספר. אבל אם הקונה הוא אדם שבדרך כלל לא תובע ולא מתווכח, ורק יכאב לו בלב לשמוע שרימו אותו, וזה יכניס בו שנאה כלפי המוכר – אין צורך לספר לו את האמת. ובמקרה שהקונה כבר לא יכול לבטל את הקנייה – מצווה לשבח בפניו את מה שקנה, ואין בזה משום "מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

ג. אם הוא מעריך שיוכל להוכיח את המוכר ולשכנע אותו להחזיר לקונה את מה שלקח ממנו ביותר – שיוכיח את המוכר במקום לספר לקונה.

ד. אם אפשר להשיג את התועלת בדרך אחרת, בלי לספר לקונה – שלא יספר.

ה. שהאדם שמספרים לו לא יהיה "הולך רכיל". כי אם הוא מטבעו הולך רכיל, הוא עלול לספר למוכר שפלוני אמר שהסחורה גרועה או לא שווה את המחיר – וכך המספר מכשיל אותו באיסור רכילות. בכל זאת נראה שאם יזהיר אותו לא לגלות את שמו, והוא יקשיב לו – יעשה כך.