חפץ חיים – הקדמה (4)

חשבתי לברר למה האיסור הזה נעשה "הפקר" אצל כל כך הרבה אנשים.

וראיתי שיש לזה כמה סיבות: סיבות אצל הציבור הרחב, וסיבות אצל לומדי התורה.

הציבור הרחב לא יודע שלשון הרע אסור גם כשהדברים נכונים.

לומדי התורה כן יודעים שלשון הרע אסור גם על דברים נכונים, אבל אצל חלק מהם היצר הרע מטעה אותם:

לפעמים הוא משכנע אותם שהאדם שמדברים עליו הוא "חנף", ושמותר לדבר עליו לשון הרע, כי יש מצווה לפרסם את החנפים והרשעים.

לפעמים הוא אומר לו: "הרי פלוני הוא בעל מחלוקת, ומותר לדבר עליו לשון הרע".

לפעמים הוא מפתה אותו עם ההיתר של "אפי תלתא" (דבר שנאמר לפני שלושה אנשים).

ולפעמים עם ההיתר של "אפי מרא" (בפני האדם עצמו) – כלומר, הוא משכנע את עצמו בזמן הסיפור שהיה אומר את זה גם בפניו. והיצר הרע מזכיר לו את כל המקורות ששייכים להיתרים האלה.

ולפעמים הוא משכנע אותו שמה שהוא מספר בכלל לא נחשב לשון הרע – למשל, שהוא מספר שפלוני "לא חכם".

בקיצור: או שהיצר מפתה אותו שהדבר הזה בכלל לא נחשב לשון הרע, או שעל אדם כזה התורה לא אסרה לדבר לשון הרע.

ואם היצר הרע רואה שבדרכים האלה הוא לא ינצח, הוא מטעה אותו מהכיוון ההפוך: הוא מראה לו שכל דבר נחשב לשון הרע, ואם כך – אי אפשר לחיות בעולם בלי להתנתק מכל ענייני העולם. זה כמו הדיבור של הנחש הערום: "אף כי אמר אלוהים לא תאכלו מכל עץ הגן" (בראשית ג, א).

חוץ מזה, הרבה אנשים לא יודעים את דיני האיסור לקבל לשון הרע: שאסור אפילו להאמין לו בלב, ומותר רק לחשוש. והם גם לא יודעים איך לתקן אם עברו על איסור לשון הרע ורכילות.

בגלל כל הסיבות האלה, העניין קרס לגמרי. אדם התרגל לומר כל מה שעולה לו בראש, בלי לחשוב אם זה לשון הרע. והתרגלנו כל כך לאיסור הזה, שבעיני הרבה אנשים זה בכלל לא נחשב עבירה. אם אדם מדבר לשון הרע, ומישהו שואל אותו: "למה דיברת לשון הרע ורכילות?" – הוא יחשוב בלב שזה סתם מישהו שרוצה לעשות אותו צדיק וחסיד, ולא יקבל את התוכחה, כי הוא רואה שכולם מתנהגים כך.

כל הסיבות האלה הן כי אין מקום אחד שבו מקובצות יחד כל הלכות לשון הרע ורכילות, עם כל הפרטים והדקויות שלהן. הן מפוזרות בגמרא ובספרי הפוסקים. ואפילו הרמב"ם (הלכות דעות, פרק ז) ורבנו יונה (שערי תשובה), שסללו לנו דרך בהלכה הזאת, כתבו בקיצור רב, כדרכם של הראשונים. ויש גם הרבה דינים שלא מופיעים בדבריהם.